SACD (ראשי תיבות של Super Audio Compact Disc) הוא פורמט לתקליטור המכיל מוזיקה רב-ערוצית (5.1 ערוצים: חמישה רמקולים וסאב וופר) באיכות טובה בהרבה מאיכות הקול ב-CD רגיל.

בדומה ל-DVD נשמר על ה-SACD פסקול של 5.1 ערוצים, אך בניגוד ל-DVD, במקום לשמור על הדיסק סרט ופסקול של 5.1 ערוצים בעומק דגימה של 16 ביט, אין ב-SACD מידע חזותי, רק אות אודיו אך בעומק דגימה ובקצב דגימה טובים בהרבה: פי 64 מ-CD.

יש שלושה סוגי דיסקים של SACD:

• הנפוץ ביותר (היברידי) מכיל שתי שכבות של נתונים: אחת באורך גל של DVD ומתחתיה שכבה נוספת באורך גל מתאים ל-CD. כאשר מכניסים דיסק כזה לנגן CD, קרן הלייזר שקוראת אותו עוברת דרך השכבה הראשונה וקוראת את השכבה הפנימית יותר. שכבה זו מכילה פסקול סטריאופוני בלבד. אך כאשר מכניסים את הדיסק לנגן SACD, הקרן הקוראת מוחזרת מהשכבה החיצונית, וקוראת רק את הפסקול הרב-ערוצי.
• סוג שני הוא חד-שכבתי וצרוב רק באורך גל של DVD. דיסק כזה מכיל 4.7GB של נתונים ואי אפשר לשמוע אותו כלל בנגן CD רגיל.
• הסוג השלישי דומה ל-DVD דו שכבתי, ומכיל 8.5GB. גם אותו לא ניתן לקרוא בנגן CD.

את הפסקול הרב-ערוצי המוקלט על הדיסקים ניתן לשמוע רק בנגן DVD שתומך בפורמט SACD. אולפני המוזיקה דרשו למנוע העתקות דיגיטליות של הפסקול, וכמעט כל הנגנים התומכים ב-SACD אינם מוציאים אותו למקלט בפורמט דיגיטלי (אופטי או קואקסיאלי) אלא בשישה מחברים אנלוגיים (אחד לכל רמקול). נגנים חדישים (בדרך כלל HTPC) המכילים מחבר HDMI (שתומך בהצפנה) יכולים להוציא את האות הרב-ערוצי בפורמט דיגיטלי (מוצפן), אך לשם כך נדרש מקלט (מפענח) מתאים.

למרות שתקן SACD יצא בשנת 2000, הוא זכה עד היום להצלחה מעטה. לכך תרמו מספר גורמים: תחרות עם הפורמט המתחרה DVD-Audio (אף הוא לא הצליח בשוק), העובדה שנגינת הפסקול הרב-ערוצי דרשה לחבר את הנגן למגבר בשישה חוטים נפרדים במקום בכבל דיגיטלי יחיד, והעובדה שלרוב הגדול של קהל הקונים התועלת בפורמט החדש הייתה קטנה מדי ביחס להשקעה הנדרשת.